פבר' 04 2010
קופנהגן כבר כאן?
פוסט מאת אמיר כרמל.
כל מי שביקר בקופנהגן (ולא רק בהקשר של ועידת האקלים) שם לב לשבילי האופניים שהם כנראה המתקדמים בעולם. בתקופה האחרונה יש בארץ פריחה במודעות לרכיבה על אופניים. כל מי שביקר בתל אביב (בכל שעה ביום) או נסע לאיזור של בית שמש בשבת בבוקר (ולעוד הרבה מקומות נוספים), לא יכול לפספס את השינוי האדיר במודעות לרכיבה על אופניים.
משרד התחבורה הגדיר בשנת 2008 סדר עדיפויות חדש לתכנון התחבורה, כך שיש עדיפות להולכי הרגל ורוכבי האופניים. אני רוצה להביא מספר דוגמאות למתעניינים:
1) משרד התחבורה הוציא באוקטובר 2009 גרסה מעודכנת של "הנחיות לתכנון רחובות בערים – תנועת אופניים".
2) הועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז מרכז פרסמה הנחיות לתכנון שבילי אופניים בין עירוניים.
3) בעיתון "גל גפן" של ראשון לציון מסופר על ביקור של שר התחבורה בעיר, בו סוכם על בנייתם של 16 ק"מ שבילים, כאשר משרד התחבורה תומך בסכום של 8 מיליון ש"ח בפרוייקט. רק שבסוף הכתבה מצויין גם "במסגרת הביקור נדונו גם תוכנית העירייה ומשרד התחבורה לשיפור התחבורה הציבורית בעיר, וכן קידום תכנון וביצוע של מחלפים שונים". אני קצת מבולבל, מחלף בודד עולה הרבה יותר מ-8 מיליון ש"ח, אז מדוע המחלפים היקרים מוזכרים רק בחצי משפט? האם שבילי האופניים הם רק "מס שפתיים" עבור אותם "ירוקים נודניקים"?
4) וכמובן שאי אפשר בלי גבעת שמואל, המקום שבו אני גר. אז אצלנו אין עדיין מטר אחד של שבילי אופניים. בפרויקט הרחבה של רחוב בעיר (רחוב הזיתים) מתוכנן כביש בין 4 מסלולים, אך כמובן שלא נמצא מקום לשביל אופניים, שהרי היכן יהיה מקום למכוניות? מהנדסת התחבורה של העירייה ממש לא הבינה מה אני רוצה ממנה, "מי בכלל ירצה לנסוע באופניים?". שתבינו, גבעת שמואל נושקת לאזור התעשייה של פתח תקוה והמרחקים הם קצרים ביותר במונחים של רוכבי אופניים.
סיכום – יש הרבה מסמכים עם הצהרות ותוכניות נהדרות, אך דרגי התכנון המקומיים לא בהכרח הפנימו את השינוי במדיניות. כאן אתם נכנסים לתמונה חברים יקרים, תתחילו לבדוק את היישוב שלכם, מה מצב שבילי האופניים? מה האפשרויות להוספה של כאלו? תגשו עם המסקנות לרשות המקומית ותדרשו שינוי. תסבירו שמשרד התחבורה יכול לסייע בתקציב. תעזרו בארגונים "ישראל בשביל האופניים" וכן "תחבורה היום ומחר".
אמיר כרמל הוא תושב גבעת שמואל וסטודנט לתואר שני במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר-אילן.
אמיר לפני 10 שנים ביקרתי בסין והדהים אותי כמות האופניים, נהרות של אופניים לאורך דרכים רחבים וריקים מכלי רכב מוטורייים – אבל אז לרוב האנשים שם רכיבה על אופניים נבעה מחוסר אפשרות אחרת. לפני כמה חודשים ביקרתי שוב והדהימה אותי בייג'ין בשינוי: יש כבר רכבים ממונעים על הכבישים אולם עדיין הרבה נוסעים באופניים רק שעכשיו כמעט כולם חשמליים.
לישראלים האופניים החשמליים מאוד יתאימו ככלי רכב לתנועה בעיר (לא לרכיבה ספורטיבית) אבל אצלנו הם מפריעים ליותר מדי גורמים אולי למשרד התחבורה או למשרדי המכס או בעצם למשרד האוצראשר תוהה מאיפה הוא מפסיד או לא מרויח מספיק, וביחד הם הפסיקו את המכירה של אופניים וסקוטרים החשמליים – זה מאוד חבל אין ספק שכולנו מפסידים מכך. כמו בסין כדאי לממשלה שלנו לעודד יצור של אופניים חשמליים למען הסביבה
לגבי אופניים חשמליים – מסכים לגמרי שהרעיון יכול לתת מענה לאנשים הגרים במרחק קילומטרים ספורים מהעבודה, ובייחוד אלו שדרישות התפקיד מחייבות לבוש מוקפד יותר.
למען הדיוק, משרד התחבורה אישר שימוש באופניים חשמליים במגבלות מסויימות.
המטרה של הפוסט שלי היא לקבל משוב לשאלה:
האם קוראי הבלוג, שמקושרים לגופי תכנון, הבחינו בשינוי מדיניות התכנון לטובת העדפת הולכי הרגל ורוכבי האופניים?
אני מאוד מעוניין לשמוע את התרשמויותיכם, גם אם לא הרגשתם בשינוי כזה.