דצמ' 18 2009
מודיעין – אבולוציה הפוכה
פוסט מאת אדר' מיכאל יעקובסון
כדי לסקור את מודיעין או בשמה המלא: מודיעין-מכבים-רעות, יהיה צורך בכ-30 רשימות, אך בהזדמנות זו אסתפק בלהציג פרויקט אחד, שדרכו ניתן ללמוד דבר או שניים על העיר בכללותה. בינתיים, אם בא לכם לשמוע במלואו את השיר עמו פתחתי הנקרא "מודיעין" (מילים ולחן: רוני אבירם) לחצו כאן.
על פי תכנית האב לעיר אותה תכנן האדריכל משה ספדיה (ויש לו גם אתר) לפני למעלה מ-20 שנה תוכננה העיר כך שהעמקים ייועדו לשטחים ירוקים, מבני ציבור ומסחר כשמשני צידיהם בנייה נמוכה ובראשי הגבעות יוקמו מתחמי מגדלים, כך שהדבר ייראה כמו כתר לעיר והדבר ישפר את ההתמצאות ביישוב. מרכיב משמעותי נוסף בתכנית היה "האקוודוקט" – שתי שורות מבני ענק המדמות אמת מים בעלת קשתות – אשר תקשר את הכניסה הראשית ליישוב אל מרכזה האורבני ובכך תצייר מעין סימבול של השקייה במי החיים של מרכז מודיעין.
אדריכלות סימבולית היא נושא שתפס (והפיל) לא מעט אדריכלים ומה"ליריות" הזו גם אתם יכולים להתרשם בצורתו החדשה של בניין "הבימה" החדש בלב תל-אביב בתכנונו של רם כרמי. לראשונה בתולדותיה החליטה עיריית מודיעין לעצור את הסיפור הזה. כך ארע שבעקבות התנגדותה הנמרצת, בוטל הפרויקט וכיום ניתן לראות רק חלק ממנו שנבנה ואף הושלם לפני חודשים ספורים, כשבימים אלו הוא מתאכלס.
פרויקט 'אמת המים'
אחר כך התלבטתי: האם זה נכון היה לעצור ולבטל או אפילו לצמצם ולשנות את הרעיון המקורי של ספדי? במחשבה ראשונה, אם פרויקטים כאלו לא יושלמו, קיים חשש שיהפכו 'לפילים ורודים' במרכז הזירה וגם לעולם לא ניתן יהיה להאשים את האדריכל – היות ותכניתו לא מומשה, והרי האשמה היא עסק חשוב. במחשבה שניה, אחרי שראיתי מה ארע בצורן (ישוב שכולו תוכנן על פי תפיסה פורמאלית על ידי האדר' רחל ולדן) – הייתי משלים את הפרויקט .בדיוק כפי שהמתכנן ביקש בתחילת הפרויקט. אולי השינויים היחידים שהייתי מציע היו באים לידי ביטוי באמצעים של גריעה ובכלל בהענקת פרשנות נפרדת לכל אחד מחלקי האקוודוקט העתידיים ואולי גם בקווי הבניין ובייעודים.
מה שבוצע: תשעה מגדלים המכילים 455 דירות. כל הדירות הינן בנות 5 חדרים על שטח הנע 140-120 מ"ר + מרפסת + 2 חניות + מחסן. בניית הפרויקט החלה בשנת 2002 על פי תכנית כללית של משה ספדי, כשהתכנון המפורט נימסר לאדריכל גדי צלציון – המתמחה במגדלי מגורים. הדירות נמכרו כמו לחמניות טריות: עד שנת 2003 עמד מחיר יח"ד בפרויקט על 750,000 ש"ח, והיום עומד המחיר על 1,275,000 ש"ח.
חלק מהמשתכנים במגדלי הדירות הללו הינם משפרי דיור מקומיים. על פי המקומון של מודיעין מחצית מהרוכשים הם יהודים מחו"ל, בעיקר מדרום אפריקה, שמאסו בג'ונגלים לטובת ישראל והודות להתארגנות פדרציית יהודי דרום אפריקה רכשו כאן דירות בהנחה של 10%.
אז מה בכל זאת כל כך מפתיע ביצירת האמנות הזו? למה היא בכלל מפתיעה אותנו? הרי כל התשתית של מודיעין הוקמה באלימות וברוטאליות ללא כל סממן אנושי: דריסת ערכי טבע ומורשת הכוללים בשטח היישוב מספר נקודות התיישבות שהתקיימו עד 1948, החרבת עתיקות שיכלו להישאר כחלק משטחים ציבוריים פתוחים ועוד ועוד. במודיעין זה נראה שהמתכנן רכן מעל לתכניות ועיצב את היישוב כך שיתאים לקונספציה עיצובית שהתגלגלה לו בראש, כשהוא דמיין כיצד העיר תראה כשהוא ינסוק מעליה במסוק.
כל רעיון הכתר בעצמו מזכיר לי את רעיון שבעת הגבעות של רומא ולאחר מכן בקונסטנטינופול – שתי אימפריות ששלטו בעולם ונפלו בגלל טעויות ותשוקות מגלומניות של שליטיהן. האם גם אנו צועדים בדרך הזו? רק לדוגמא מיקום גני המשחק לילדים כאיי-תנועה הגובלים משני צידיהם בכבישים מהירים בלי מחשבה כיצד באמת אלה שישתמשו בהם יחצו את הכביש הסואן והמסוכן. מדובר כאן בתכנון משנות ה-90, בעוד שלדוגמא בשנות ה-60 הפרמטרים שעמדו בבסיס תכנון העיר היו: מענה לתנאי הנוף, האקלים ולצרכים האנושיים. האם זו נקראת התקדמות? כיצד קרה ש"העיר הקורנת" שהוצעה על ידי קורבוזיה בסוף שנות ה-20 וירדה מאד מהר מהפרק של הדיון התכנוני בעולם – חיה, בועטת ומהווה את הדוקטרינה השלטת בתחום התכנון האורבני בישראל? האבולוציה הפוכה.
מיכאל יעקובסון הוא אדריכל, בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, סטודנט לתואר שני במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב ועוסק בתכנון עירוני במשרד פיטלסון, שילה, יעקובסון אדריכלים ומתכנני ערים. בנוסף לכך, הוא כותב באתר רשימות את הבלוג חלון אחורי.
הפוסט נערך על ידי אמיר כרמל
מודיעין מרובת חסרונות כרימון ודומה שאינה חוסכת במאמצים להשניא עצמה על תושביה. אם להזכיר כמה אנקדוטות מחמש השנים שגרתי בה:
* שטח פרטי פתוח: היה ניסיון של העיריה להכריח תושבים לקחת אחריות על (כלומר לממן) גינות ציבוריות
* מיעוט שטחי מסחר: מחסור אדיר בשטחי מסחר גורם לכך שכל קפיצה למכולת כרוכה בנסיעה באוטו, כשבמרכזים המסחריים המועטים יש מחסור בשטחי חניה.
* מיקום תמוה של מרכזים מסחריים גדולים (ישפרו למשל) ומיעוט דרכי גישה אליו: מרכז ישפרו היה במשך מספר שנים המרכז המסחרי היחיד של העיר, כשמשרת אותו נתיב נסיעה אליו בלבד. היו שנים שנסיעה אליו היתה כרוכה באבדן יום עבודה.
* בזבוז משווע של כספי ציבור: פארק ענבה נבנה, נהרס עוד לפני שנפתח בגלל טעות בתכנון ונבנה מחדש.
* ריבוי ערסים: אין לי הסבר לזה אבל מדובר בכמויות גבוהות בהרבה מהממוצע הארצי.
אחת התחושות האינסטינקטיביות והאנושיות ביותר לגבי מקום היא בחינת היותו מזמין או לא. האם כיכר מסוימת גורמת לי לשבת בה ולהינפש, או אני חולפת בה ביעף? האם רחוב מסוים מזמין אותי לצעוד בו ולראות מה יש בסופו, או אני פוסחת עליו? האם בית מסוים מזמין אותי להיכנס ולהציץ מה יש בחצרו האחורית, או אני יודעת, כביכול, שזה לא יהיה מעניין? האם חדר מסוים מזמין אותי לשבת בו ולהתבונן באוסף הספרים על הכוננית, או אני קולטת אותו באחת? האם חדר מיטות מסוים מזמין אותי להשתרע בו ולפנטז איך אני מתכרבלת בו ועוד דברים, או אני סוגרת את הדלת ויוצאת משם?
נקלעתי פעמיים למודיעין. בפעם הראשונה חשתי תחושה לא מסוברת של חוסר נוחות. מי גר במקום כזה, בבניינים כאלו? בנייני אדירים המתכתבים עם ארכיטקטורה נאצית, השרה שיר הלל לתפארתו המזויפת והמאיימת של האדם. חללים עצומים שמראים פיסות שמים וכאילו אומרים: אנחנו נכתיב לך, הצופה, את מה שתראה כאן. אנחנו החשובים. לא הנוף. התגברות האדם על כוח המשיכה? חשבתי שכבר היינו בסיפור כזה. אבל הקתדרלות של ימי הביניים מזמינות להיכנס אליהן. לחוש קטנים אמנם, אך גם משתאים נוכח היכולת והצניעות של הבונים. הם לא עשו זאת כדי להכריז על יכולתם שלהם, אלא על גדולה של משהו אחר, נשגב מהאדם.
וכאן, במודיעין חשתי כאילו המתכנן אומר: זה לא הבית. זה אני! חשבתי איך זה לגדל שם ילדים, מה, אנשים לא חוששים שזה יפול פתאום? רק לי יש דמיון פרוע כזה המדמה איך בניין אמריקן קולוני מתגלגל לו מההר ברעש אדירים? רק אני מדמה איך האמצע של הבניינים קורס, מתקפל, וכל הדירות נופלות לאדמה? מה שברור לי ששום בית לא צריך לתת, גם אם המתבונן בו נחן בדמיון מתפרע כשלי, תחושה של חוסר יציבות כזו.
בפעם השנייה הגעתי כדי לבחון אם מה שראיתי וחשתי בפעם הראשונה, אכן היה שם. וכן, הכל היה, ואפילו יותר גרוע. חוסר השקט. האִיוּם. עזבתי את מודיעין במהירות.
הבלוג הנוכחי ושמו מחייבים לנקוט בשפה מקצועית כלשהי במידת האפשר. התגובה היחידה המקצועית לגבי "מודיעין" כעיר, שאין בה שום מימד עירוני, היא שהמתכנן הראה בכל האותות והמופתים, שאין לו מושג קל שבקלים בתכנון ערים, ואלה שבחרו את המקום, ואף מסרו לו העבודה, חטאו למושגי התרבות האנושית, ללא בקורת ציבורית.
ספדי הוא מעצב טוב מאד, אך בעירוניות הוא חובבן מושלם, והוא בחברה טובה, גם ל'קורבוזיה ופרנק לויד רייט היו שם לפניו, והותירו אותה בושה מביכה. כיום הרבה מעצבים חושבים שהם יודעים תכנון ערים, ולא למדו המקצוע, ולא ראו את השגיאות.
העיר הזאת איננה מתוכננת כלל, אלא היא מחנה רופף של איסוף קוביות מגודלות למטרות רווחים, על הגבעות. אין מה להזכיר את רומא ואיסטנבול באותה נשימה, שתיהן לפחות בעלות רקמה עירונית מאוחדת וסבירה. מודיעין לא מנסה להיות עיר, וחבל לקרוא לאוסף מקרי בשם הזה, הבנינים האלה צצים בכל מקום בעולם, ומאפיין אותן חוסר רווחה או נינוחות בכל בנין לחוד. הבנינים לכן קרובים למושבת עונשין במסה הכבדה שלהם, וגם לא מנסים ליצור חלל מוגן כמרחב ציבורי, מבחן ראשון לאורבניות כלשהי.
זאת הוכחה שהקהל קונה הכל, בעיקר דירות.
אגב, כמות הגינות או הירק אינו מבטיח כלום, זולת תרוץ חלוש לרווחה.
הייתי שם פעם ולא אוסיף. החטא הקדמון הזה הוא לרגלי משרד השכון הנורא.
[...] ליצור זוועות אורבניות כמו תיאטרון הבימה החדש, או פרבר כמו מודיעין. למרות שיש יותר מודעות, לפחות בברנז'ה, לביקורת של [...]
מיכאל, והמגיבים על הפוסט,
נראה לי שאתם מתעלמים מהעיקר; אתם מעלים מגוון של דאגות אסטטיות- ויזואליות -מורפולוגיות הקשורות במודיעין ומתעלמים מחולשותיה וגם מחוזקותיה העקריות. הציבור הרחב לדעתי יכול לזהות מבנים מכוערים (דוגמת האקוודוקט) אבל מכאן ועד לזהות לו איום או לפחד מהתמוטטות, המרחק רב. יתרה על כך, דווקא מודיעין נהנת מאסטטיקה טובה בהשוואה לערים ישראליות אחרות: היא עתירת גנים; ממועטת הזנחה; נמנעת מזוועות דודי השמש החשופים וכבלי החשמל החשופים הנפוצים במחוזותנו, ונהנת, לפחות באזוריה הותיקים יותר, מעיצוב עירוני מקופד סביב רשת שבילי הולכי רגל.אוסיף גם כי אם כיעור המבנים היה אמת המידה היחידה, אנשים היו בורחים בהמונים מקריית מלאכי, אשדוד ורמת גן; ואף אזורים שלמים בחיפה, ירושלים וערים רבות אחרות היו ננטשים מיושבהם.
לא האקוודוקט ודומיו (המווהה לדעתי חריג אסטטי בעיר ולא הכלל) הם הבעיה העיקרית של מודיעין; ולא המחסור במסחר שכיום אף קיים עודף ממנו בעיר. בעייתה העיקרית של מודיעין היא העדרם של הצעדים הקטנים שהיו הופכים אותה מאוסף מבני שינה לעיר ויטאלית. אמנה כאן מספר טעויות בולטות בתכנון העיר; אף לא אחת מהן קשורה ישירות לאסטטיטקה וחזות המבנים:
1. ריכוז יתר של פעילויות – במודיעין, כמקובל במחוזותינו הכל מופרד. המסחר מוגבל למרכזים מסחריים; חלק ניכר ממנו גורש אל פאתי העיר – לפאוורסטנר ענק (ישפארו) הנראה כמו עשרות פאוורסנטרים אחרים בארץ- בא חונה, קונה, שותה קפה, הולך. מכיוון שזו עיר צעירה המצב קיצוני אף יותר מהרגיל – לכ"ס, הרצליה, רחובות וכיו"ב יש מע"ר המורכב ממגורים וחזיתות מסחריות -שיקום נכון שלו (למשל בהרצליה) יכול לצור סביבה ויטאלית מאוד. במודיעין יוק – מראש חזיתות כאלו כמעט ואינן קיימות ולא ניתן להקימן.
מיקום חלק מהמסחר בצמוד לפארקים הרובעיים הגדולים של העיר היתה עושה טוב לכולם – מקצרת מרחקי נסיעה, מאפשרת ריבוי פעילויות ויוצרת אווירה ויטאלית בעיר.פרוייקטים גדולים של מגורים (למשל מגדל הלבנון, מגדלי מגורים) היו יוצאים נשכרים באם היה מבוצע בהם עירוב שימושים – מסחר וגנים למשל – אבל שוב – במודיעין הכל מופרד – סטרילי.
2.ציפוף חסר של בינוי – ספדיה פעם אמר שמודיעין היא עיר "המתוכננת בגובה צמרות העצים". משפט אומלל ביותר ולצערי נראה נכון – רוב המבנים הם בני 3 קומות. למרות התחושה שיש למספר תושבים, במונחים קרים של יח"ד\דונם מודיעין היא אכן גרסת ביניים בין פרבר שינה לעיר. אולם, מה לעשות? בכדי שתוכל להתקיים סביבה עירונית עשירה, מרובת פעיליות ואפשריות ותומכת היטב בתחוברה ציבורית, יש להכניס הרבה אנשים בתא שטח נתון. לכן ציפוף הרקמה העירונית ב-25-50% (עוד שתי קומות בממוצע) היה מאפשר לצור עיר במודיעין.
3. פניה לקהל יעד אחיד.- תסכלו סביב כשתגיעו למודיעין – סביר להניח שתראו משפחה עם 2.5 ילדים צעירים בממוצע. פרנסי העיר ומתכנניה לא השכילו למשוך לעיר גם אוכלוסיות אחרות שגם להם מגיעה איכות חיים והן היו עשיות לתרום למגוון שבה: משפחות חד הוריות, צעירים וכיו"ב יתקשרו למצאו בה פתרוונות דיור הולמים וברי השגה.
4. התעלמות מעקרונות TOD (תכנון מוטה תח"צ)- הקמת עיר מחדש היא הזמנות נדירה לחשוב על דברים FROM SCRATCH – למשל איך הם יזוזו ממקום למקום בצורה יעיליה, נגישה לכולם, ושאינה פוגעת בחיות העירונית. התשובה לשאלה כזו היא ארגון העיר סביב מערכות תחבורה ציבורית – הללו לחא חייבות להיות יקרות בכדי שיהיו יעיליות. ראו את הדוגמה של קוריטיבה בברזיל – רשת נתיבים מהירים של אוטובוסים – רדיאלים וטבעתיים, ארגון של מגורים בצפיפות גבוהה לידם (בכדי שהשימוש בנטתיבים יהיה יעיל) והגבלת כניסת כלי רכב למרכז הערי הביאו ליצירת אחת הערים המזמינות בעולם. כמובן שמודיעין, כמו גם בכל מקום אחר בארץ הדבר לא נעשה – במקום זה תושבי העיר צמנודים לרכבם הפרטי.
אני מצטער, אך לעסוק במודיעין, מקום שאינו דומה לעיר, הוא בזבוז זמן.
העיר כשלון, כמו כל מה שתוכנן בק.מ. כזה ע"י ובעזרת משרד השיכון.
נחום,
מכשלונות ניתן ללמוד הרבה מאוד – לעיתים קרובות, הרבה יותר מהצלחות. הייתי שמח לשמוע ממך מדוע אתה חושב שהיא רק "כשלון" ומהם ביטויו.
נחום,
ועיר העיר כשלון, אז מה, לזנוח אותה ולבנות חדשה?
תחשוב על כל הפרברים בארצות הברית. 80% גרים בבתים צמודי קרקע שרק לחלק קטן יש נגישות לתח"צ. אז שיזנחו את כל הפרברים?
החוכמה הגדולה היא כיצד לתקן עיר קיימת, וכאן נבחנת היצירתיות והמעוף של העוסקים בנושא.
לאמיר:
אתה צודק, אבל זה נעצר בצדק שלך.
מקצועית צריך לחשוב אין לא לחזור על השגיאות האלה בעתיד.
נראה לי יותר מעניו, אבל אולי אני טועה.
קשה לי מאד לתקן שגיאות של אחרים, ביחוד כאשר חייתי וצעקתי כאשר הן נעשו.
האמת שלא קשה ללמוד משגיאות של אחרים, מה דעתך?
לגלעד:
המקומות האלה לא יהיו עיר לעולם, זו דעתי.
הכשלון הוא, להגיד בפשטות, שהן לא תוכננו על בסיס של "ריקמה עירונית" שיטה שהתקימה לא רע 3000 שנה.
בארץ, רק תוכנית גדס היא מרקמית, ואכן זוהי קטע עיר אורבנית מלאה, לא פרוור פרובינציאלי. השיטה המרקמית לא מבטיחה הצלחה, אבל היא בכוון הנכון.
ראה מאמר שלי כאן באתר העמותה, תחת "ארגז כלים".
נדמה לי :http://miu.org.il/MIU_v4/docs_resources/Toolbox/Nachum2_files/frame.htm
נחום,
אני מסכים עם כל הביקורת על מודיעין.
ישבתי היום עם בחור ממודיעין (שגר בשכונה חדשה) ועברתי איתו על המקומות שהוא יכול להגיע בהליכה רגלית, וזה יצא בערך כלום, יש אולי גן שעשועים לילדים. אני גר בגבעת שמואל ויש לי מרכז מסחרי מול הבית עם סופר ועוד הרבה חנויות (וזה לא שגבעת שמואל נטולת בעיות) ואני יכול להגיע להמון מקומות בהליכה, כך שזה רק מדגיש לי את חומרת המצב במודיעין ואת התלות המוחלטת של התושבים בשני רכבים למשפחה.
ובכל זאת, מה ניתן לעשות? האם להציע לכל התושבים שם לנטוש?
ערכתי סיור אחד בעיר מודיעין, שבו רציתי להבין את מצב ההצללה ברחובות של העיר (שזה אחד התנאים החשובים להליכה בקיץ). המצב יצא די עגום. אבל הבחנתי שבאותו התקציב העירוני ניתן לבנות תשתית עצים במדרכות שיאפשרו לפחות למטפלות ללכת בצהריים לגינה במקום להיות סגורות כל היום בבית.
ראיתי מתחם שבו עצי פיקוס צפופים, אבל העירייה גוזמת אותם "יפה כזה" בקו ישר, כלומר שלא יתנו צל בכלל. את זה ניתן לשנות. ניתן להפחית את כמויות הדשא האינסופיות שיש בעיר הזו, שלא משמש לכלום, ובמים ובכסף לשתול עצים במדרכות.
זה רק דוגמא אחת מהתחום שאני מתעניין בו.
אז אסור בשום אופן לוותר על שום עיר, ולנסות בכל מחיר לשנות, וגם אם זה שינויים קטנים.
לאמיר כרמל על תרומתך:
מה שמאד חשוב זו היא ההתענינות בנושא העירוניות.
אנו חייבים את זה לעמותת "מרחב".
מחשבות כמו שלך, אשר הולכות ונפוצות במהירות רבה, ההתעוררות והביקורת, הן התקדמות גדולה מאד.
אין צורך מיידי להציע פתרונות לתושבי מודיעין. אנשים מתרגלים ומסתגלים לכל תנאי, גם לפירוור.
הוויכוח המקצועי יכול להציע פתרון לתכנון העתידי, למניעת חזרה על שגיאות ענק כאלה.
אחת הבעיות היא שמקצוע תכנון הערים, שהוא מקצוע שונה (אך מחובר) מן האדריכלות העיצובית, פשט את הרגל, ויש להשיבו לקדמותו, למשל בבתי הספר.
תגובה למגיבים: הטקסט המופיע כאן הוא תוצר של ביקור מקיף שערכתי בעיר, ראשון בסדרה של סיורים בהם ביקשתי ללמוד (בנוסף לשיחות, ראיונות, לימוד חומר ארכיוני ומחקרי) על התופעה הזו שקרויה מודיעין – וקיימת גם באתרים נוספים בארץ בקנה מידה כזה או אחר.
בטקסט הזה, בסך הכל עסקתי בפרויקט האקוודוקט שאינו חלק מהמחקר שאני עורך ולכן הרגשתי ש"הרחובות שלנו" הוא בלוג שיוכל להיות פתרון להעלאת המחשבות לגביו, וכעת כשאני לקראת השלמת המחקר אני סובר שמודיעין היא לא אבולוציה הפוכה, היות ומה שמכוון אותה הוא לא התפתחות כי אם מענה בסיסי למשולש פתרונות: מגורים, כלכלי ופוליטי (כשהפתרון הכלכלי פועל כמעט אך ורק לטובת מינהל מקרקעי ישראל המחזיקה בקרקעות).
התכנית לשלב א' של מודיעין היא להגיע ל-120,000 תושבים ובשלב ב' להגיע ל-250,000 תושבים. כיום היישוב מאכלס רק 70,000 נפש – כך שעדיין קשה לשפוט עד כמה התכנון הזה גרוע ופוגע ברמה המרחבית והלאומית (למרות שלא צריך להיות גאון גדול כדי לראות את העובדות כבר היום). מודיעין הוקמה במטרה לחזק את האזור השוכן על הקו הירוק, ולמרות ששכן באתר שטח אש הייתה אליו פלישה של בדווים ולכן המדינה ביקשה ליישב את האזור (רעיון שעלה מידי כמה שנים מאז שנות ה-50 אך מומש כידוע רק בשנות ה-90 עם בוא העליה הגדולה מברה"מ). אני מקווה להעלות לכאן בהמשך סיכום מהמחקר.
למיכאל:
מה שם המחקר שלך ומה הוא מנסה לעשות?
האם אתה יכול להיתרכז בבעיות תכנוניות?
התערובת שאתה מציע : מגורים, כלכלה ופוליטיקה כמעט לא אומרת כלום, היא תמיד נכונה.
מהו הפתרון התכנוני? אתה רומז שזהו כשלון מראש (למרות הרמז לבדווים האשמים בכל).
בהצלחה בכל מקרה.
נחום שלום, המחקר עוסק בקונפליקט הסביבתי של פרויקט "מודיעין שלב ב'". המחקר בעיקרו מבקש למפות את העמדות השונות וכן את התכניות השונות ולנתחם – שזה כבר צעד משמעותי היות ולמרות כל הצעקות מכל הכיוונים המתייחסות לנושא – הדבר טרם גובש לכדי דו"ח אחד וכל שכן שאיש לא טרח לנתח את אותן עמדות. בשלב השני מנותח הקונפליקט עצמו ובשלב השלישי מוצעות דרכים לגישור במטרה להשפיע על מקבלי ההחלטות וכן להעמיד כלי לכל הנוגעים בדבר. המחקר טרם הושלם ולכן אני בנתיים לא מעוניין להרחיב עליו את הדיבור, אך ברגע שהוא יושלם אדאג לעדכן אותך. מיכאל.
[...] לבניין החזית הדרומית של מגדלי האקוודוקט גרסה מקוצרת של רשימה זו פורסמה ב"רחובות שלנו" של עמותת מרחב [...]
השם היחיד שיכול להתאים לסיגנון הזה זה-
"גוטיקה מוסולינית"
נזכרת קצת מאוחר בתואר הגנאי שהואלת להביא בעילום שם.
את סיגנון עילום השם ניתן לכנות "פחד משקיפות", אלמנט בסיסי בכל וויכוח.