הרחובות שלנו

פוסט מאת פרופ' דניאל גת.

בישראל כ- 70% ממשקי הבית היהודיים הם בעלי דירה. עבור קהל עצום זה שגודלו כמליון משקי בית, שווי הדירה בניכוי חוב המשכנתא הוא רכושו העיקרי. אם ערך דירה ממוצעת הוא (רק) 100,000 דולר, אזי אמדן סך שווי נכסי הדיור במדינה הוא כ- 100 מיליארד דולר שהבעלות עליו מתחלקת בין הדיירים לבנקים. כסף לא קטן לכל הדעות. לא נראה לי שאותם מיליון משקי בית ששים לראות את ערך רכושם העיקרי עובר זעזוע כלפי מטה ויורד לעבר שווי החוב השיורי.

ה- 30% הנותרים הם מיעוט קולני התובע את עלבונו מהשלטון המרכזי ואף מהשלטון המקומי. מטרתו להביא להוזלה ניכרת של הדירות בשוק. למרות מס השפתיים של פוליטיקאים, במי אתם חושבים יתמכו הנ"ל ברגע האמת, ועוד לא הזכרנו את נערי האוצר. גם הבנקאים בוודאי שותפים לאותה דאגה. ירידה מסיבית של ערך המשכנתאות מסכנת את כל נותני המשכנתאות ומעמידה אותם מול האפשרות שיהפכו לבעלים של רבבות דירות ששוויין צולל בשוק מתמוטט. ואנחנו יודעים למה משבר משכנתאות יכול להוביל. רק עכשיו חזרנו משם.

איך בכל זאת ניתן לעזור לבני דור ההמשך? אפשר לעזור להם ולעזור למדינה גם יחד. הדרך לעשות זאת היא על ידי התערבות ציבורית אשר תמתח את אזור השיגשוג של ישראל, רצועת החוף ממפרץ חיפה דרך תל אביב  ועד אשדוד, ותרחיב אותו אל אזורים בהם הקרקע היא בשפע (ומקומות העבודה במחסור). כך ייפתח שוק דיור בר השגה מבלי לזעזע חזק מדי את שוק הנדלן במרכז. כיצד למתוח את רצועת השגשוג? כולם בעצם יודעים זאת. התשובה היא לחולל תחבורה יעילה וחינוך איכותי מחוץ לגבולות "חדרה גדרה" . תחבורה וחינוך – כל כלכלן מתחיל יודע שאילו הם שני אמצעי ההתערבות הקלסיים של מדינה חכמה. עד מתי יעסקו עסקנינו בכל דבר אחר מלבד באותם שני גורמי שגשוג אלו?

היכן להתחיל? המפה המצורפת מראה את האפשויות הסבירות ביותר להרחבת רצועת השגשוג. המקום הראשון והולם ביותר שאליו הייתי מותח את הרצועה הוא הקטע הדרומי, וזאת משלושה טעמים: (1) צה"ל שיורד לנגב הוא החלוץ שהולך לפני המחנה, ויכול לשמש כמתניע פעולת שרשרת באמצעות השקעותיו הגדולות, מעבר כח אדם, והצורך בספקים מקומיים. (2) פרויקטים תחבורתיים אסטרטגיים (דרום כביש 6 והמסילה "אשקלון-באר שבע") נמצאים בתהליך סלילה ומועד סיומם מתחיל להסתמן. (3) ליבת המדינה סובלת מגודש מצטבר וניכרים סימנים של עלויות שוליות גדלות בנדלן, תחבורה ואיכות סביבתית. אלה תמיד מתרחשים כאשר משאב קריטי הולך ומתכלה – במקרה זה, הקרקע.

אזור השגשוג ואפשרויות הרחבתו

פרופ’ דניאל גת הוא כלכלן ומתכנן ערים, חוקר במרכז לחקר העיר והאזור שבטכניון, וכן כותב בבלוג האישי שלו “גושדניאל“.

פוסט מאת יואב לרמן, עורך הבלוג.

הבלוג של עמותת מרחב סוגר שנה ראשונה באוויר. מבחינת הנתונים היבשים מדובר בהצלחה בינונית בלבד – פורסמו 95 פוסטים במהלך השנה האחרונה (קיוויתי שנגיע ל-120 פוסטים בשנה הראשונה) והצלחנו להגיע לכ-100 מנויי רסס ומייל וזה בעיניי הישג לא מבוטל ואפילו קצת מפתיע. כמות הכניסות עומדת על כ-2,000 יוניקים לחודש (צריך להגיע לאזור ה-6,000 להערכתי כדי להיות בלוג "גדול" בעברית). מעגל הכותבים הקבועים אינו רחב במיוחד, וזה מגביל את כמות התוכן שאנחנו מעלים לכאן ואת קצב הפרסום (היו שבועות די יבשים במהלך השנה האחרונה למי שעקב). לשמחתי היו לא מעט פוסטים שעוררו דיון, שהאירו נקודות מזוויות לא שגרתיות ושחשפו את הפוטנציאל של הבלוג הקבוצתי הזה (וגם זכו ללא מעט תגובות בסופו של דבר).

אני מקווה שאלו רק קשיי התבגרות ושהבלוג עצמו עוד ימריא אל על ויזכה לקוראים רבים וגם לכותבים רבים יותר. קשה לי לעשות השוואות לבלוגים אחרים של עמותות בישראל שמצליחים לייצר תנועה והשפעה על השיח בתחומים שלהן פשוט משום שאני לא מכיר כאלה, למרות שאם אתם מכירים בלוגים מוצלחים מהסוג הזה בישראל, אשמח לשמוע וללמוד מהם. אם יש לכם בכלל הצעות לשיפור, ביקורת או כל דבר אחר אנא שתפו בתגובות או במייל.

זה המקום לאחל לבלוג של מרחב הצלחה וגדילה בשנה הקרובה ושדרכו גם נזכה כולנו ליותר דיונים פוריים על התכנון העירוני בישראל. כמו כן, ברצוני להודות על העזרה שנתנו אמיר כרמל ואבי אהרון בעריכה ואני מקווה שיהיו להם ולי הרבה יותר פוסטים שנצטרך לערוך בשנה הקרובה.

תגיות: דבר העורך

פוסט מאת פרופ' דניאל גת.

נשיאנו הנכבד המציא מטבע לשון שהתפשטה כאש בשדה קוצים, בקהילה, במדיה העיתונאית ובעיקר בקהילת הטוקבקיסטים, והיא "הקפיטליזם החזירי".

גגות דולפים וקירות מחדירי מים. אני גר בדירה בבית משותף שקנה אבי המנוח מקבלן פרטי בשנת 1953, כלומר בסוף תקופת הצנע. הדירה נמצאת בקומה שמתחת לגג. לפני מספר שנים הבחנתי בכתם רטיבות המתהווה בתקרת המטבח, ואמנם לפני כשנתיים חזרתי הביתה מבילוי ומצאתי על רצפת המטבח רסיסים של גוש טיח שנתלש מהתקרה באותו מקום. מזל שלא היה איש במטבח ברגע הארוע. אבל זה כסף קטן. הרפתקאות הנדלן שלי כללו גם בניית בית בחיפה לפני כעשר שנים. מיום כניסתי אל אותו בית, לא עבר חורף אחד מבלי דליפות חמורות בגג ובקירות החיצוניים. כבונוס של אותו ארוע, כאשר הגיעה הלחות בקירות עד צנרת החשמל, נוצר קצר בסלון ובאי הבית נותרו ללא אור, ללא חימום, ללא יכולת לפתוח או לסגור את תריס המרפסת וללא טלביזיה. פצצה מתקתקת שנייה שהשאיר הקבלן היתה קילופי טיח באותם הקירות, עד שהחדרים דמו למערות נטיפים. במשך שנים, מדי פעם פניתי לקבלן המבצע לתקן את עבודתו הלקויה. בתגובה נאמר לי כי "כן, נבוא לטפל לאחר עונת הגשמים. הרי אתה יודע (כלומר אני אמור לדעת) שכאשר הבית רטוב, אין מה לעשות." וכך העניין נסחב משנה לשנה עד לגמר תקופת האחריות. לימים פיניתי את הדירה בחיפה ורכשתי שרותי איטום בכסף מלא, עם אחריות! ורק אז השכרתי אותה. מיד לאחר הגשם הראשון קיבלתי טלפון בהול מהשוכרים המדווח על שיטפון. הפעלתי את האחריות, וכצפוי, לאחר הגשם השני הוזעקתי שוב. וחוזר חלילה.

לפני כשלוש שנים קנינו, אשתי ואני, חלקת קרקע בבנימינה ורכשנו שירותי בנייה מחברת קבלני ביצוע מקומית בבעלות שני אחים שותפים. תוך כדי הבנייה גיליתי אינספור ליקויים בביצוע וכאשר פניתי לקבלן המבצע תשובתו הייתה: "הפועלים עושים מה שהם רוצים…" לקראת השלב האחרון של הבנייה נקלעה החברה לחדלון כספי, ובוקר אחד נעלם קרון הפיקוח של האחים הקבלנים מהאתר ועקבותיהם גם כן נעלמו. הם נתגלו על ידי בטוסקנה מנהלים בית הארחה שהקימו בתוך אחוזה כפרית שרכשו ושיפצו. לנו הם השאירו פצצת זמן: בחורף הראשון לאחר עזיבתם נתמלא הבית במי גשמים

בתים המנועים רישום בטאבו. בגלל חובות של האחים הקבלנים לשלטונות המס נמנע מאיתנו לרשום את הבית על שמנו. אנשי האוצר רמזו לנו שישמחו לאפשר את הרישום אם נטרח לשלם את חובם של האחים השובבים. גם הדירה בחיפה עדיין לא רשומה בטאבו. הסיבה: עיריית חיפה, כמו עיריות רבות אחרות אינה טורחת להסדיר את סיום חלוקת המגרשים של שכונת אלמוגי, ובהעדר חלוקה מסודרת, משרדי רישום המקרקעין אינם מוכנים לרשום מעשרות דירות במקום. עכשיו נמצאת בשלבי אישור מתקדמים תכנית בינוי צמודה לשכונתנו, שכונת אלמוגי. מעניין כמה עשורים יעברו עד לרישום מאות הדירות שעומדות להבנות שם. אמנם לא עשיתי מחקרים וסקרים אודות שתי התופעות – מחד לקויים בבניה ובעיקר בתים דולפים, ומאידך דירות שאינו רשומות בטאבו למרות שהלקוחות עמדו בכל מה שנדרש – אבל ידוע לי מהכרות עם השטח כי הן תופעה נפוצה בשוק המקרקעין הישראלי. רעה חולה שלישית היא הסחיטה שמבצע הקבלן כלפי הלקוח בכך שהוא מחייב את הלקוח לשלם עבור שרותי עורך הדין שלמעשה מגנים על המוכר, לא על הקונה. זה מזכיר לי הוצאה להורג עם הגשת חשבון למשפחת הקורבן על התחמושת שנצרכה.

אז מה לכל התלונות הללו ולקפיטליזם חזירי? ובכן, כמו דמוקרטיה הידועה כשיטת ממשל רעה, אבל הפחות רעה מכל שאר השיטות, כך גם הקפיטליזם היא שיטה כלכלית גרועה, אבל הפחות גרועה מכל השאר. מי שמתנהג בחזירות הם אנחנו, האנשים. (זה בדוק, זה גנטי). חלק עיקרי מהרעיון של שלטון הוא שתפקידו לשים סייגים לתאוות הבצע הנטועה בלב רוב האנשים. שיטה כלכלית מוצלחת ככל שתהיה אינה יכולה לתפקד אם השלטון אינו מקפיד על זכויות קניין ועל עמידה בהתחייבויות חוזיות. דירה היא לרוב האנשים רוב רכושם. אם אינם יכולים לרשום אותה על שמם היא רכוש שנגזל. קורת גג אמורה להגן על הדייר מפגעי הטבע. אם קונה הדירה אינו מסוגל לחייב את המוכר להעביר לחזקתו דירה שאינה דולפת, איכות חייו נפגמת ואמונו במחוקק ובמערכת אכיפת החוק נשחקת.

כך אנחנו נראים, וזה לא בגלל שיטה קפיטליסטית חזירית. זה בסך הכל שלטון שאינו מתפקד.

פרופ’ דניאל גת הוא כלכלן ומתכנן ערים, חוקר במרכז לחקר העיר והאזור שבטכניון, וכן כותב בבלוג האישי שלו “גושדניאל“.

תגיות: תחזוקה, דליפה

פוסט מאת פרופ' דניאל גת.

פעם מזמן, נוער יהודי בארץ (בפלסטינה א"י) לבש חולצה כחולה עם שרוך אדום ושר שירי הלל לחבר סטאלין – מאור האומות. אחר כך נתגלו הגולאגים וג'ורג' אורוול כתב את 1984 ואת חוות החיות. היום נשארו רק שתי אוטופיות מרקסיסטיות בעולם, צפון קוריאה וקובה. אולי בקרוב גם אצלנו. אני מתכבד להכריז בזאת בפומבי: אין מחסור דיור במדינת ישראל. אבל, יש גם יש מחסור דיור בתל אביב. ויש גם במקביל מחסור במכוניות מרצדס וביכטות. אז בואו ונמנה את האפרצ'ניקים שיחלקו את עוגת הנדלן התל אביבית למי שמגיע לו, לפי הצורך, וללא הבדלי גיל, דת ומין. וכשיגמרו לחלק את הדירות, עליהם להתחיל לחלק את מכוניות הספורט, את שעוני הרולקס ואת היכטות.

מזון בסטנדרט סביר היא אמנם זכותו של כל אזרח במדינה מתוקנת, וכך גם נגישות אל מי שתייה ורחצה. אפילו הרומאים הבינו זאת כאשר חילקו לפשוטי העם "לחם, שעשועים ומרחצאות". אבל דיור בר-השגה בתל אביב זה אוקסימורון, כמו גם ארוחה בת השגה במסעדה היקרה בעולם, Tour d'Argent שבפריס שמחיר קערת מרק בה הוא 50 יורו. אז נכון, אני כאזרח ששפר עלי גורלי מוכן לשלם מיסים לשלטון שיספק מזון, מי שתייה ורחצה ואף דיור בר-השגה למי שידו אינה משגת. האם זה חייב להיות בתל אביב? האם אמנם ראוי שאדם א' יטיל עוד מיסים על אדם ב', (נושא נטל המס העיקרי, איש המעמד הבינוני), כדי לממן נוכחות קבועה של אדם ג' על הנדל"ן היקר ביותר במדינה?

דיור בת-השגה בתל אביב, לא רק שהוא משקף שימוש הזוי בכספי המיסים שלנו. גם לו יכולנו לספק דירות בנות השגה בתל אביב בחינם, הייתי ממליץ לא לעשות זאת. דירה בת השגה בתל אביב היא חיזוק נוסף לכוח המשיכה של העיר אשר מנקזת אליה את טובי המוחות, את הצעירים המשכילים ביותר, את היזמים הנועזים ביותר, ואת האנשים היצירתיים ביותר שבכל פינה במדינה. אנשים אלה מהגרים למדינת תל אביב ומשאירים מאחוריהם אדמה חרוכה. מחירי דיור גבוהים המרתיעים "עלייה" לתל אביב הם כמעט המנגנון היחיד שנותר המסוגל לאפשר לפריפריה להתמודד על משאבים, על אנשים ועל מוחות – מול אורות הכרך תל אביב.

פרופ’ דניאל גת הוא כלכלן ומתכנן ערים, חוקר במרכז לחקר העיר והאזור שבטכניון, וכן כותב בבלוג האישי שלו “גושדניאל“.

תגיות: דיור בר השגה

כמה לינקים שכדאי לעיין בהם:

1. יודן רופא ממליץ על מאמר של ד"ר נורית אלפסי במאמר דעה על העיר באר שבע בהארץ שבמידה רבה מבטא את תמצית המסר של מרחב לערים בישראל ולבאר שבע בפרט:

"מאז הקמתה כעיר ישראלית חדשה הוגדרה באר שבע כבירת הנגב. התפישה התכנונית שאפה להגדיל אותה, לעשותה למטרופולין. אבל מרוב שכונות, מרכזים ואזורי תעשייה, נשכח העיקר: הלב העירוני, הרחוב השוקק, המגוון. בתקופה שבה הרחוב העירוני מקבל חיים חדשים ברבות מערי ישראל, הרחוב בבאר שבע מת. המרכז העירוני משופע במבני ציבור אוניברסיטה, בית חולים, מכללות, קרית ממשלה ¬ אבל אין בו ולו רחוב אחד שבו סביבה עירונית מפנקת, משובצת בבתי קפה, חלונות ראווה, צל."

2. הרחוב הישראלי לא מת למרות הכל – בכתבה מקיפה של נועם דביר שמביא מבחר ציטוטים של הלל שוקן, עירית סולסי ודרור דרשון:

הרחוב הישראלי לא נעלם, אומרים השניים, אלא נכנע ללחצים של תכנון המותאם לכלי רכב. "בתכנון המודרני אומרים שהמכונית יותר חשובה ולכן יש צירי תחבורה רחבים שקשה לעבור אותם. השאר זה רחובות ללא מוצא שאנשים לא אמורים להיכנס אליהם", אומרת סולסי. "רואים את זה למשל בראשון לציון. יש שם עיר שמחולקת לשתיים. מרכז היסטורי עם רחובות מסחריים, שימושים מגוונים וחיים עירוניים, ומערב ראשון שמורכבת מיחידות-יחידות שלא מתקשרות ביניהן ולא יוצרות רחובות."

3. פולו-אפ לפוסט התמיכה של עירית סולסי בנוגע לרפורמה בתכנון – הממשלה מגבה את המהלך בחצי מיליארד ש"ח.

פוסט מאת פרופ' דניאל גת.

נתחיל עם פרופ' ראובן גרונאו:

"הרכבת – חזון או בכייה לדורות?" – זו הכותרת שנתן פרופ' ראובן גרונאו, פרופ' לכלכלה מהאוניברסיטה העברית ואחד ממומחי התחבורה המובילים בישראל (לא ראיתי כל ראיות לקביעה גורפת זו), למצגת שלו. את המצגת היה אמור גרונאו להציג לפני שבועיים בדיוני הפורום המייעץ לשר האוצר, שגרונאו נמנה עם החברים הקבועים בו. "הממשלה חוזרת עם הרכבת על כל הטעויות שנעשו עם אגד ודן", אומר גרונאו, ומצביע על גרף לפיו עליית השכר של עובדי הרכבת מאז 1990 חדה בהרבה מעליית השכר במשק. "עשר שנים הממשלה מתאמצת לפתח תחרות לאגד ודן", הוא אומר. "עכשיו, היא הולכת להשקיע מיליארדי שקלים של תקציב ציבור דווקא במונופול הרכבת, שלפי כל הסממנים מנוהל רע, נותן שרות רע, ומשלם הרבה יותר מדי לעובדיו". כיום נתח הרכבת בתנועת הנוסעים הוא 3.5%. הסיבה העיקרית לכך, קובע גרונאו, היא התרחבות השימוש במכוניות פרטיות – הנוחות יותר מכל רכבת. "ניצול הכבישים הוא לאין ערוך יותר גבוה מזה של מסילות ברזל", קובע גרונאו. "עדיף להשקיע בכבישים – ולא ברכבות".

זה מזכיר לי את הסיפור על שני סוכני מכירות של מפעל נעליים גדול שנשלחו לאי באוקינוס השקט למטרת הרחבת השוק.

האחד שלח מייל בזה הלשון: " אני חוזר מחר. אף אחד כאן לא נועל נעליים". והשני שלח גם הוא מייל בנוסח: "שלחו מהר את כל המלאי הזמין. לאף אחד אין כאן נעליים".

נמשיך עם פרופ' יוג'ין קנדל:

תגיות: נתיבי ישראל, ראובן גרונאו, רכבת, יוג'ין קנדל

פוסט מאת אמיר כרמל.

כל מי שביקר בקופנהגן (ולא רק בהקשר של ועידת האקלים) שם לב לשבילי האופניים שהם כנראה המתקדמים בעולם. בתקופה האחרונה יש בארץ פריחה במודעות לרכיבה על אופניים. כל מי שביקר בתל אביב (בכל שעה ביום) או נסע לאיזור של בית שמש בשבת בבוקר (ולעוד הרבה מקומות נוספים), לא יכול לפספס את השינוי האדיר במודעות לרכיבה על אופניים.

משרד התחבורה הגדיר בשנת 2008 סדר עדיפויות חדש לתכנון התחבורה, כך שיש עדיפות להולכי הרגל ורוכבי האופניים. אני רוצה להביא מספר דוגמאות למתעניינים:
1) משרד התחבורה הוציא באוקטובר 2009 גרסה מעודכנת של "הנחיות לתכנון רחובות בערים – תנועת אופניים".
2) הועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז מרכז פרסמה הנחיות לתכנון שבילי אופניים בין עירוניים.
3) בעיתון "גל גפן" של ראשון לציון מסופר על ביקור של שר התחבורה בעיר, בו סוכם על בנייתם של 16 ק"מ שבילים, כאשר משרד התחבורה תומך בסכום של 8 מיליון ש"ח בפרוייקט. רק שבסוף הכתבה מצויין גם "במסגרת הביקור נדונו גם תוכנית העירייה ומשרד התחבורה לשיפור התחבורה הציבורית בעיר, וכן קידום תכנון וביצוע של מחלפים שונים". אני קצת מבולבל, מחלף בודד עולה הרבה יותר מ-8 מיליון ש"ח, אז מדוע המחלפים היקרים מוזכרים רק בחצי משפט? האם שבילי האופניים הם רק "מס שפתיים" עבור אותם "ירוקים נודניקים"?
4) וכמובן שאי אפשר בלי גבעת שמואל, המקום שבו אני גר. אז אצלנו אין עדיין מטר אחד של שבילי אופניים. בפרויקט הרחבה של רחוב בעיר (רחוב הזיתים) מתוכנן כביש בין 4 מסלולים, אך כמובן שלא נמצא מקום לשביל אופניים, שהרי היכן יהיה מקום למכוניות? מהנדסת התחבורה של העירייה ממש לא הבינה מה אני רוצה ממנה, "מי בכלל ירצה לנסוע באופניים?". שתבינו, גבעת שמואל נושקת לאזור התעשייה של פתח תקוה והמרחקים הם קצרים ביותר במונחים של רוכבי אופניים.

סיכום – יש הרבה מסמכים עם הצהרות ותוכניות נהדרות, אך דרגי התכנון המקומיים לא בהכרח הפנימו את השינוי במדיניות. כאן אתם נכנסים לתמונה חברים יקרים, תתחילו לבדוק את היישוב שלכם, מה מצב שבילי האופניים? מה האפשרויות להוספה של כאלו? תגשו עם המסקנות לרשות המקומית ותדרשו שינוי. תסבירו שמשרד התחבורה יכול לסייע בתקציב. תעזרו בארגונים "ישראל בשביל האופניים" וכן "תחבורה היום ומחר".

אמיר כרמל הוא תושב גבעת שמואל וסטודנט לתואר שני במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר-אילן.

תגיות: מרחב ציבורי, שבילי אופניים

פוסט מאת אדר' עירית סולסי.

אז התבשרנו לפני כמה חודשים על החלטת הממשלה לשנות את תהליכי התכנון בישראל ולגבות את שינוי התהליכים במשרד הפנים. אמנם הממשלה הזאת אינה לטעמי ובודאי לא בחרתי באחת מהמפלגות המככבות בה, אבל ההבנה שיש כאן בעיה רצינית והנכונות להתחיל תהליך של שינוי מרשים אותי ביותר.

אז מה הרפורמה המדוברת באה לשנות? את ההליך המטורף, ההירארכי ובעיקר אנטי דמוקרטי שנוצר כאן עם השנים. אנו גאים לומר שיש לנו תהליך דמוקרטי של בחירת נציגים ונבחרים לעיריה/ מועצה שלנו. אנחנו בוחרים בהם מסיבות אשר חלקן, לשמחתי הרבה ובעיקר בשנים האחרונות, תואמות לאג'נדה תכנונית לערים שלנו. אנחנו מאמינים שהם יוכלו להשפיע, לשנות, להוביל לפיתוחה של העיר לכיוון אשר רובנו מסכימים עליו – מכיוון ואנו מניחים שאנחנו נמצאים בדמוקרטיה. אולם לא כך הוא, נבחרינו גם אם הם הרוב במועצה, רק יכולים בועדה המקומית "להמליץ להפקדה" או "לא להמליץ להפקדה". כלומר אין לנו דרכם יכולת להשפיע באמת על העיר שלנו אלא רק "להמליץ".

לאחר ההמלצה או אי ההמלצה התכנית מגיעה לועדה מחוזית או יותר נכון לפקידי/מתכנני לשכת התכנון המחוזית ושם מסתיים הקשר להחלטות ובחירה דמוקרטית. שם חזרנו לעולם הישן שהדמוקרטיה לא היתה נוכחת בו, הפקידות מחליטה מה טוב לתושבים מכיוון שהם לא מבינים מה טוב להם. גם כאשר התכנית עוברת מהפקידות הממליצה לדיון בועדה המחוזית עצמה, אשר היא מורכבת מפקידות גבוהה יותר נציגי משרדי ממשלה ומעט נציגי ציבור, גם אז תהליך ההחלטה נערך בדלתיים סגורות וזכותך, כולל של הנציגים הנבחרים שלך, רק לראות את ההחלטה הסופית. נכון גם אני הייתי שם לכל מי שרוצה להצביע עלי ואני מצטערת על כך מאוד.

הרפורמה מציעה שהועדה המקומית, לאחר 4 שנים הבאות שיהוו תקופה של הכשרה ושינויים (בעזרת נציגי הציבור שנבחרו על ידינו, האזרחים הפשוטים, ובעזרת מחלקת תכנון שתוכשר לכך) תוכל להחליט על פי דרכה ודעת הציבור שלה מה טוב לעיר, לטוב ולרע כמו ברוב העולם המערבי (למעט בנושאי תשתיות כלל ארציות).

אין לי שום ספק שאנחנו חייבים רפורמה בעיקר לכל מי ששואף לדמוקרטיזציה של התכנון וגם למי ששואף להתחדשות עירונית. היום לתוכניות להתחדשות עירונית לוקח כ- 5 שנים לעבור את הועדה המחוזית על כל מכשוליה, לאחר ועדה מקומית. למה דרוש כל כך הרבה זמן? מכיוון והן נבדקות באמת טוב! הללויה.

אז נשאלת השאלה מדוע הארגונים הירוקים וארגוני הזכויות אשר הגדירו את עצמם כ-"המטה לתכנון אחראי" נזעקים נגד הרפורמה? הרי המצב היום הוא לא דמוקרטי. האם לא חשובים להם הערכים הדמוקרטיים של תכנון הרי הם מדברים על שיתוף ציבור? אין כמעט התחדשות עירונית וציפוף עירוני עקב ההליכים המכשילים כיום. האם לא חשוב להם להציל שטחים פתוחים ע"י ציפוף עירוני? כן, הנושאים האלו בוודאי חשובים להם.

אם כן, מדוע הם מזהירים אותנו מפני דברים איומים שעלולים לקרות לכולנו כמו:

1. "שחיתות בועדות המקומיות". תנו לי להזכיר לכם ששחיתות והתנהלות לקויה היו נחלת קידומם של תכניות בועדות המחוזיות והארציות. די להזכיר את השמות דודי אפל ושבס אשר אולי יזכירו לכם רק חלק מזערי וקטן של תוכניות שעברו דרך הועדות המחוזיות. שחיתות יכולה להיות בכל מקום ויחד עם זאת אם נחנך לדמוקרטיה אמיתית וככל שנהיה יותר דמוקרטיים נוכל קצת להתגבר על שחיתות ושימוש לרעה בכוח.
2. "התנהלות לא מקצועית". אההה… אז עד כה המצב מלהיב: הערים שלנו מתוכננות נהדר אחת אחת פורחות ונהנות מתוכניות שרק משביחות אותן, הפירבור הוא נחלת העבר, התכנון בארצנו כולו מתייחס לאדם באופן שיוויוני המוביל לפריחה כלכלית והתכניות הן כל כך מקצועיות – "אור לגויים".
3. "שיקולים מקומיים וקצרי טווח" כפי שמגדיר זאת מכון דש"א – חס וחלילה שלא נחשוב על שיקולים מקומיים הם כנראה שליליים ובנושא "קצרי טווח" – אין ספק שאישורם של ישובים חדשים בשום מקום כמו מודיעין, חריש, חזן וכסיף מראים על חשיבה לטווח ארוך, שהיא כנראה מאוד חיובית או הקמתם של שכונות מחוץ לערים כמו בבאר שבע שהרסו את העיר וכל ההחלטות האלו ועוד רבות לאין ספור שבאו מחשיבה של "טווח ארוך".
4. ואחרון חביב – "על חשבון שיקול הדעת הרחב, ארוך הטווח והמקצועי הנעשה בוועדות המחוזיות והארציות." – תחזיקו אותי חזק!!!

אז למה הם מפחדים כל- כך? מכיוון ועד היום הם קידמו את האינטרסים שלהם, לא תמיד אינטרסים דמוקרטיים, דרך הועדות המחוזיות מכיוון וזה היה נוח יותר ושם הם יצרו את בסיס הכוח שלהם ופתאום בסיס הכוח הזה נשמט להם מתחת לידיים. הם חייבים להציל את ההשקעות שהם עשו במהלך השנים האחרונות, כמו כל יזם שמגלה שההשקעות שלו הולכות ליפול.

אכן, הרפורמה יכולה ליצור קשיים ובעיות. יתכן ויהיו בשנים הראשונות יותר הצלחות לתכניות המקדמות אינטרסים פרטיים מקומיים (מזל שיש אינטרסים) ויתכן שעדיין יהיו ליקויים ורמת ההכשרה תהיה לא מתאימה בכל מקום. למרות זאת, הרפורמה נותנת הזדמנות ודורשת מהועדות המקומיות לצמוח, להשתפר ולהיות עם אחריות גדולה יותר כלפי ולמען התושבים שמצביעים עבורם. הרפורמה משאירה מקום לתהליכים דמוקרטיים יותר ברשויות המקומיות לצמוח ואולי הרפורמה צופנת בתוכה עתיד טוב יותר לכולנו.

לקריאה נוספת:

החלטת הממשלה בנושא הרפורמה בתכנון

עמדת מכון דש"א בנושא הרפורמה

אדר’ עירית סולסי שותפה במשרד עירית סולסי דרור גרשון אדריכלים אורבניים ומכהנת כיו”ר עמותת מרחב לעירוניות מתחדשת בישראל.

תגיות: רפורמה

מרחב מתחילה להפעיל מעבדה להעצמה עירונית על-מנת לפתח כלים להעצמה וציפוף של ערי ישראל. לצורך מחקר שאנו עורכים במעבדה נשמח אם תשתפו אותנו בהדפותיכם למגורים בישראל. השאלון אנונימי וקצר, ויעזור לנו מאוד בפעילות המעבדה להעצמה עירונית, לפיתוח מודלים עירוניים חלופיים לתכנון המקובל היום ברמת השכונה העירונית.

לינק לשאלון

תגיות: שאלון, העצמה עירונית

פוסט מאת יואב לרמן.

עמותת מרחב שואפת לחזק את העירוניות ואת הערים בישראל באמצעות שיפור האיכויות העירוניות וצמצום הבעיות. בינתיים, התכנון העירוני העכשווי בישראל גוזר עלינו עוד ועוד שכונות פרבריות חסרות זהות עם תקני חנייה עצומים ותקני שטחים פתוחים למכביר, צפיפות נמוכה ותלות מוחלטת ברכבים פרטיים לכל מטרה שהיא. תופעה זו גורמת גם לעיוות בשוק הנדל"ן, כאשר במרכז תל-אביב (זה שאין בו "מספיק חנייה" ואין בו "מספיק שטחים פתוחים" לכאורה) ערכי הנדל"ן ממשיכים להאמיר (כל הטיפשים מתעקשים לגור במקום בלי חנייה ובלי פארקים. טיפשים), מצב התחבורה בגוש דן הופך לאבסורדי יותר מיום ליום וגם מרכזי הערים הותיקות מתפוררים להם באין מפריע. הצד השני של הבנייה בצפיפות הנמוכה שאנו עושים כיום מתבטא בגריסה הולכת ומתמשכת בשטחים הפתוחים האמיתיים של מדינת ישראל, כדי להקים עוד פרוייקטים אורבניים כושלים.

עד כאן הכל ידוע וברור. זהו, שבעצם לא. למרבית מקבלי ההחלטות ולא פחות חשוב, למרבית הציבור, התכנון העכשווי נראה הגיוני לגמרי. אז מה אם אנו בונים בצפיפויות מגורים שהן מחצית ומטה מזה של מרכזי עיר, העיקר שאנו דואגים שלכל אחד יהיו מלא מלא פארקים ליד הבית (ושום דבר אחר שיכול להעסיק אוכלוסיות מגוונות יותר, כמו למשל בני נוער, שאותם רצוי להכניס לעוצר), וחנייה בשפע (אז מה אם בבוקר צריך לנסוע שעה וחצי בפקקים. העצבים שווים את זה). אני מתכבד להציע פה סוג של פרשנות ליחסי הכוחות בתכנון העירוני הישראלי על-מנת שמרחב ועמותות כמוה יפעלו במסגרת מעגלים אלה לתיקון המצב. כמו שאני רואה את זה (בצורה פשטנית ביותר) ישנם ארבעה מעגלי השפעה, כאשר המעגלים הראשונים אותם אפרט נגישים יותר מבחינתנו, אך השפעתם על תוצאת התכנון הסופי נמוכה יותר מהמעגלים המרוחקים שעליהם קשה עוד יותר להשפיע. ולהלן הפרוט:

מעגל ההשפעה הראשון – ברנז'ה מקצועית – אדריכלים, מתכננים ופקידים

במעגל הזה נכללים אדריכלים, מתכנני ערים, מתכנני תחבורה, מהנדסי ערים, פקידים רלוונטיים של משרדי ממשלה (כמו למשל אלא שיושבים במינהל התכנון), פקידי ועדות מחוזיות ועוד ועוד אנשים שיש להם זכות חתימה על פרוייקטים עירוניים. עד היום זה המעגל שהיה לנו הכי קל להגיע אליו באמצעות כנסים ופעולות אחרות. לא מפתיע שבמרחב עצמה יש אחוז ניכר מאוד של חברים שבאים מהברנז'ה המקצועית בתחום. מהצד השני, עדיין יש השפעה רבה ומשמעותית הרבה יותר לאדריכלים מודרניסטיים שממשיכים ליצור זוועות אורבניות כמו תיאטרון הבימה החדש, או פרבר כמו מודיעין. למרות שיש יותר מודעות, לפחות בברנז'ה, לביקורת של דמויות כמו ג'יין ג'ייקובס, נראה שעדיין כמעט כל התכנון הישראלי תקוע בקונספציות שבשנות ה-60 כבר היו מיושנות. אולי זה בגלל שבעמדות כח יש עדיין יש רוב למתכננים ואדריכלים שלא פתחו ספר כבר 40 שנה ומעלה. ברור לי שאל אדריכלים אלה לא נצליח להגיע (והמייצג שלהם בעיניי הוא רם כרמי, חתן פרס ישראל לאדריכלות, ומי שעומד מאחורי יצירות מפוארות כמו התחנה המרכזית החדשה ובניין הבימה החדש. זה רק מראה מה שווה פרס ישראל לאדריכלות), אבל צריך בהחלט למנוע מהם להמשיך וליצור זוועות. לדעתי, במעגל הזה מרחב כבר פועלת היום בהצלחה מסויימת וברור שהיא תמשיך לפעול בו גם בעתיד. עכשיו צריך להמשיך למעגלים הבאים והמשפיעים יותר.

מעגל ההשפעה השני – נבחרי הציבור

נבחרי הציבור, או בשמם המוכר יותר, הפוליטיקאים, אחראים ללא מעט מההחלטות המעצבות את המקומות בהם אנו חיים ולסדרי העדיפויות בתקצוב של אפשרויות שונות. במעגל זה נכללים קודם כל ראשי הערים, וכן שרי מפתח בממשלה כמו שר הפנים, שר השיכון ושר התשתיות שאחראים לא פעם להחלטות פוליטיות מזעזעות, כמו הקמה של עוד יישובים חדשים (ואם אפשר על חשבון איזה שמורת טבע בעלת ערכים בינלאומיים), או המשך השקעה בתשתיות כמו כבישים על-פני תחבורה ציבורית. נבחרי הציבור בתורם מכופפים לא פעם את פקידיהם ומעבירים החלטות ללא שום הגיון תכנוני ארוך-טווח משיקולים פוליטיים. צריך לעזור להם להבין מה זו עיר ואיך עושים אחת כזו. עד היום מרחב לא פעלה במעגל הזה באותה נחישות כמו במעגל הראשון, אבל השנה אמור לקום מכון ראשי ערים לעיצוב עיר שאמור לנסות לעזור לראשי הערים להבין את האתגר שעומד מולם.

מעגל ההשפעה השלישי – עיתונאים ומדיה בכלל

אז מי נכלל במעגל החשוב הזה? כל עיתונאי שיש לו נגיעה קבועה לנושאי תכנון ובנייה ובדרך-כלל גם איכות סביבה, כל עיתונאי הנדל"ן למיניהם, גם בעיתונות הכתובה וגם באלקטרונית. גם כתבי מקומונים נכללים כאן, במיוחד אלה העוסקים בנושאים הפוליטיים המקומיים (חנייה היא נושא פוליטי מקומי) והתכנון ובנייה. עוד במעגל – בלוגרים בנישת התכנון והאדריכלות. העיתונאים נוטים להשטיח את הדיון, לרדד אותו ולהגיע לרמות פופוליזם שרק פוליטיקאים יום לפני בחירות עולים עליהן. זה לא נכון לכל העיתונאים ולא כל הזמן, אבל יש נושא אחד שלגביו לפחות יש קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב כמעט כל העיתונאים בארץ והוא נושא שמשפיע רבות על הצורה בה אנחנו מתכננים ובונים את ערינו – לכל כלי הרכב מגיעה תמיד חנייה חינם בכל מקום, אחרת הסוף יהיה רע ומר, ולכן תמיד צריך לבנות עוד חניונים ושיהיו בחינם. אם הייתי קורא רק עיתונים זו המסקנה שהייתי מגיע אליה גם בתל-אביב, גם בירושלים וגם בקרית מלאכי. מדגם לא מייצג ממקומוני ידיעות – באר שבע (ועוד באר שבע), ירושלים (ועוד ירושלים), אשקלון וגם קרית-מלאכי. איך לא חשבו על זה קודם? חנייה חינם היא פתרון כה פשוט, כלכלי והגיוני, אז מה אם היא גורמת לבזבוז קרקע, ירידת ערך ומדירה אוכלוסיות רבות. חנייה חינם היא צורך קיומי – ככה כתוב בעיתון ועובדה שבכל המקומות שנותנים בהם חנייה חינם יש פריחה כלכלית (חוץ ממקומות מפגרים באמת כמו מנהטן, אמסטרדם, לונדון ואפילו במידה מסויימת מרכז תל-אביב שגם בו החנייה זולה בטירוף, אבל לפחות לא לגמרי בחינם לכולם). מצטער, גלשתי קצת. זה ברור שאי-אפשר להגיע לעיתונאים ולנסות להעביר להם קורסים באורבניזם (אפשר לנסות, אבל זה לא ילך, כי הם חייבים להספיק לכתוב את האייטם הבא). מה שכן אפשרי זה לנצל את הבמה כאן ולכתוב ביקורת על כתבות שבהן נראה בבירור שהעיתונאי מציע פתרון אנטי-אורבני בעליל.

מעגל ההשפעה הרביעי – הציבור הרחב

בסופו של יום כולם מנסים לספק את הציבור, במיוחד הפוליטיקאים. הציבור רוצה לגור בצפיפות נמוכה ליד פארק ועם הרבה חנייה. לא תמיד הציבור מקשר את העובדה שהוא חי במקום עם צפיפות נמוכה ועם מלא חנייה לזמן שהוא מבלה אחר-כך בפקקים, ולכך שהילדים שלו גדלים בסביבה כל-כך משעממת ומונוטונית שגורמת להם להתחרפן, ושכששמים ילד בכלא פרברי בסוף הוא ישרוף ספסלים וישתה אלכוהול, כי אין דברים אחרים שהוא יכול לעשות במרחבים הציבוריים ליד הבית (שמורכבים אך ורק מחניונים ופארקים בלי רחובות בכלל).  כמובן, ששינוי בדעות הציבור ובהלכי הרוח הוא איטי מאוד, אבל גם כאן הבלוג הזה יכול לעזור, בעיקר באמצעות תקיפה של נקודות כמעט מובנות מאליהן (חנייה כבר אמרנו?) והסבר של מושגי בסיס אורבניים כמו עירוב שימושים (ולא בשורה וחצי, אלא בפוסטים עם דוגמאות ממש).

ועוד מעגל אחד – היזמים

לא, לא שכחתי את היזמים הכל-יכולים שרק רוצים לעשות כסף. האמת, אני חושב שהם צודקים והם היחידים שלפחות ממלאים את התפקיד שלהם בהצלחה. בעוד שהם עושים כסף, הציבור מקבל מקומות לא טובים לגור בהם, איכות חיים נמוכה ופוליטיקאים שרוצים להכניס נערים לעוצר בעקבות הכשלונות בתכנון העירוני. זה מסובך לשנות את הגישה של היזמים, אבל דרך השפעה על הציבור והמדיה הרחבה גם כאן יכולים לקרות דברים. אולי זה גם המקום בבלוג להציג הצלחות של פרויקטים ניו-אורבניסטים בארץ ובעולם.

לסיכום, לעמותת מרחב יש עוד דרך רבה לעבור על-מנת שתפיסותיה יחלחלו לכל מעגלים אלה. אני הייתי רוצה שבבלוג הזה נוכל לבנות בסיס מידע בעברית בנושא כדי להגיע מכאן לחלק מהמעגלים הרחוקים יותר, ובפרט הייתי רוצה יותר פוסטים מהסוגים הבאים:

1. ביקורת כתבות עיתונות שנותנות פתרונות אנטי-אורבניים כמובן מאליו (כותרת אופיינית: במעלה זוכמיר חסרים ביליון מקומות חנייה).

2. הסבר איכותי ומפורט כולל דוגמאות למושגי בסיס אורבניים (צפיפות ברוטו מול צפיפות נטו למשל).

3. התייחסות לנושאים שבתקשורת הישראלית לא זוכים להתייחסות מהפן של התכנון (אלימות נוער בפרברים למשל).

4. דוגמאות למרחבים מוצלחים בארץ ובעולם.

ואחרי כל הדברים האלה, חשוב לשמור על אופטימיות.

יואב לרמן הוא דוקטורנט במחלקה לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל-אביב וכן כותב בבלוג האישי שלו, “עוד בלוג תל-אביבי”, ועורך את הבלוג של עמותת מרחב.